זה למעלה משלושה עשורים יוצר חנוך פיבן אסמבלאז'ים תלת-ממדיים מחפצים מן-המוכן (רדי-מייד). הוא מארגן אותם לכדי תחביר חדש ומציע קריאה רב-שכבתית ושפה סגנונית, שהפכה מזוהה עמו, הכורכת משחקיות, צבעוניות עזה והומור
עם מבט ביקורתי נוקב והזמנה פתוחה לשיח עם הצופה.
תערוכת יחיד זו משקפת את מגוון הנתיבים המתקיימים זה
לצד זה ביצירתו של פיבן: דיוקנאות של דמויות פוליטיות ושל אנשי ונשות תרבות ורוח, שיצר עבור שערי עיתונים וכתבי עת, כתבות, טורים עיתונאיים וספרים, שראו אור בבמות המובילות בארץ ובעולם (טיים מגזין, ניו יורק מגזין, ניו יורק טיימס, רולינג סטון, וילג' ווייס, ניוזוויק, הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב ועוד); דיוקנאות מקוריים; מתווי הכנה, החושפים תהליכי עבודה; וספרי ילדים פופולריים, שיצר ואייר. לצד כל אלה יוקרנו מבחר תוכניות, שיצר והקליט עבור הטלוויזיה החינוכית. את התערוכה יחתמו אזורי פעולה פתוחים, המזמינים את הקהל ליצירה משותפת ברוחו של פיבן.
שם התערוכה, מתייחס בעת ובעונה אחת הן למעשה היצירה עצמו והן לפוטנציאל התיקון הגלום בו. פיבן מזמין את הצופה – ואת עצמו כיוצר – להרפות מתבניות מוכרות, להיות עֵרים להתניות שבתודעתנו, להטיל ספק ולשקף נרטיב אלטרנטיבי לזה הרשמי-ממלכתי, כשלב ראשון בדרך להבנה עמוקה יותר של המציאות.
בפתח התערוכה, המוצגת בתקופה של טלטלה וכאב, שב פיבן לדיוקנו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, שהרחיק ראות. דמותו מתוארת באופן תמציתי ומינימליסטי באמצעות מסגרת זקנו השחור ושערות ראשו בלבד, ללא תיאור העיניים ותווי הפנים. על מצע עץ לבן עולה הדמות האיקונית, עשויה מפחמים, כדימוי קמאי השולח למנהגי יום העצמאות ובד בבד
משמש כאלגוריה להתכלות המאיימת על קיום חזונו של הרצל.
האמירה "לראות פירושו לשכוח את הדבר שאותו אנו רואים" – שאותה מרבה פיבן לצטט בהשראת טקסט שכתב המשורר וההוגה הצרפתי, פול ואלרי (Valéry), על ציורי הרקדניות של אדגר דגא (Degas) – מקדמת את פני הבאים לתערוכה כמעין מוטו, ומתמצתת את הכמיהה להשתחרר מאופני הייצוג המקובלים והמקובעים בשפה, המגבילים את תפיסתנו הבלתי אמצעית את המציאות.
התערוכה מבקשת לראות בהתעקשות על המשכיות היצירה והתצוגה סוג של התנגדות וסירוב למצב הפוקד אותנו, לצד קשב לאתגרי השעה.
הקהל מוזמן להתנסות במרחבי תצוגה רפלקסיביים, המזמינים להתבוננות, להטלת ספק, להקשבה ולפעולה יצירתית חיה.